פלאפון תקשורת בע"מ נ' איוב

החלטה

1. לפניי התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב, אשר הוגשה נגד המבקש בגין חוב למשיבה, על סך 9,147 ₪. ההתנגדות הוגשה באיחור, ולכן עותר המבקש גם להארכת המועד.

דיון בבקשות התקיים בפניי ביום 11.9.13. המבקש נחקר בקצרה, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

2. עסקינן בתביעה שהוגשה בגין יתרות ציוד שרכש המבקש מהמשיבה – שלושה מכשירים מסוג "אייפון". המבקש אינו חולק על חובתו לשלם סך 5,400 ₪, בגין שני מכשירים שרכש, אלא שלטענתו, הוא זכאי לפרוע את חובו בתשלומים, בהתאם לתנאי ההסכם ולהוראות החוק. באשר למכשיר השלישי, לטענת המבקש, מכשיר זה אבד או נגנב, ואילו המשיבה לא הסכימה לספק לו מכשיר אחר תחתיו. לטענתו, שילם באופן חודשי עבור ביטוח למכשיר, ובעבר אף ניזוק המכשיר שברשותו, והוא קיבל אחר במקומו. כאשר פנה פעם נוספת למשיבה, וביקש מכשיר במקום זה שאבד, נאמר לו שיהא עליו לשלם השתתפות עצמית של כ-4,000 ₪, תשובה שיש בה משום דחייה של פנייתו (שכן זו עלות המכשיר כולו).

3. יש לציין, כי התצהיר שצרף המבקש בתמיכה להתנגדותו היה לקוני, ולא פירט כלל את טענותיו. כל שטען המבקש, כי התביעה הוגשה בניגוד לחוק. בעת הדיון הבהיר המבקש טענותיו.

אף לעניין האיחור בהגשת ההתנגדות (איחור של כשבועיים) לא פורטו הטענות בתצהיר. בדיון טען המבקש, כי שהה בחו"ל בין נובמבר 2012 למרץ 2013, ולכן הגיש את ההתנגדות בתחילת אפריל 2013. לטענתו, מאחר ונחפז להגיש את ההתנגדות, לא פרט את טענותיו.

4. בחקירתו הנגדית אישר המבקש, כי בעבר חזרה הוראת הקבע שנתן למשיבה לחיוב חשבונו, בשל העדר כיסוי מספיק, ובהמשך – נתן בעצמו הוראה לבטלה.

5. לטענת המשיבה, אין ליתן למבקש רשות להתגונן, הן בשל האיחור הבלתי מוצדק בהגשת ההתנגדות, והן בהעדר הגנה לגופה של התביעה. אמנם, המשיבה מסכימה לכך, שהמבקש היה רשאי להמשיך לפרוע את חובו בתשלומים, בהתאם לתנאי העסקה המקורית, אך זאת – בכפוף לכך שאמצעי התשלום שמסר למשיבה יהיה תקין, קרי – שהוראת הקבע תיפרע כסדרה. באין הוראת קבע, אין המשיבה יכולה להמשיך בתנאי ההסכם המקוריים, ולאפשר פריסה לתשלומים, אלא היא זכאית לפרוע את מלוא יתרת החוב בגין המכשירים שמכרה למבקש. באשר למכשיר השלישי, אשר לטענת המבקש אבד, מתנגדת המשיבה להעלאת טענות חדשות, שכלל לא עלו בתצהיר ההתנגדות.

6. אין ספק, כי התנגדותו של המבקש אינה עונה על הכללים שנקבעו בפסיקה באשר לאופן הגשת בקשת רשות להתגונן, ואף באשר לאופן הגשת בקשה להארכת מועד. כידוע, מי שמבקש להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר חייב להיכבד ולפרט את פרטי הגנתו, ואין להסתפק בטענות כלליות, כפי שעשה המבקש דכאן. מי שמבקש הארכת מועד ביחס למועד שנקבע בחיקוק חייב לפרט טעמים מיוחדים להארכת מועד, ואילו המבקש לא פרט בתצהירו טעמים כלשהם.

אף על פי כן, איני סבורה כי יש לבחון את הבקשות שבפני באמות המידה הקפדניות החלות, על פי רוב, בהליך דנן. המבקש אינו מיוצג על ידי עורך דין, ובעצמו אינו בקיא בהליכים המשפטיים. מדובר בצרכן שנתבע על ידי חברה גדולה לאספקת שירותים מהסוג המסופק לציבור הרחב, ואין זה סביר לצפות כי כל צרכן יכיר וידע את הכללים המשפטיים להעלאת טענות בתביעות מעין אלו. סבורני כי ביהמ"ש נדרש למידה מסוימת של גמישות כלפי נתבע כזה, וכי אין להתעלם מטענות העולות במעמד הדיון, אף אם לא הועלו ברמת הפירוט הנדרשת במסגרת התצהיר.

7. כאמור, המבקש אינו חולק על חובתו לשלם את יתרת החוב עבור שני מכשירים, בסך 5,400 ₪, אלא שלטענתו הוא זכאי לפריסת סכום זה לתשלומים, ואילו המשיבה לא היתה זכאית להעמיד את מלוא היתרה לפירעון מיידי, ולהגיש נגדו תובענה, באופן שגורם ל"תפיחת" החוב בשל חיובים נוספים.

המשיבה אינה חולקת על זכותו העקרונית של צרכן להמשיך בביצוע תשלומים חודשיים, אלא שלטענתה זכות זו מותנית בקיומו של "אמצעי תשלום תקין", דבר שלא היה כאן, נוכח ביטול הוראת הקבע.

לטענת המבקש, פנה לא פעם למשיבה, וביקש כי ימשיך לשלם עבור המכשירים, באמצעות שוברי תשלום בדואר, וזאת בשל בעיות שהיו לו בחשבון הבנק שלו.

עולה, איפוא, השאלה - האם העדרו של "אמצעי תשלום תקין" מזכה את המשיבה בהעמדת יתרת החוב בגין ציוד לפירעון מיידי?

לטענת המשיבה, אין לה אפשרות מעשית להמשיך לקבל תשלומים חודשיים מלקוח, אשר לא נותן אמצעי תשלום לגבייה חודשית שוטפת. כן היא טוענת, כי על פי הוראות חוק התקשרות, היא רשאית להעמיד את יתרת החוב לפירעון, בהעדרו של אמצעי תשלום בהוראת קבע (דרך חשבון הבנק או בכרטיס אשראי).

עיינתי בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ולא מצאתי בו תשובה לשאלה זו.

סעיף 51ב(א) לחוק קובע כך: "הוסכם בין מנוי לבין בעל רישיון על תשלום לשיעורין בעבור ציוד קצה שרכש המנוי מבעל הרישיון, וביטל המנוי את הסכם ההתקשרות עם בעל הרישיון, לא יהיה רשאי בעל הרישיון להעמיד לפירעון מיידי את יתרת התשלומים של המנוי בעבור ציוד הקצה שרכש כאמור, והמנוי יהיה רשאי להמשיך לשלם את התשלום לשיעורין במועדים ובסכומים כפי שהיה עליו לשלם אלמלא הביטול".

לא מצאתי בחוק הוראה הקובעת, כי התשלום לשיעורין חייב שיהיה באמצעות הוראת קבע דווקא, כטענת המשיבה, ואילו המשיבה לא הפנתה להוראה הקובעת כך. לא מצאתי גם בין דפי ההסכם בין הצדדים, כפי שצורפו לתביעה שלפניי, הוראה המחייבת תשלום בדרך של הוראת קבע דווקא, והמשיבה לא הפנתה לסעיף כזה בהסכם.

נראה, איפוא, כי ככל שיוכח, שאכן המבקש ביקש להמשיך בביצוע התשלומים החודשיים, בדרך של תשלום לשיעורין, באמצעות שוברי תשלום או באמצעי אחר, לאחר שהמבקש ביקש לבטל את ההסכם עם המשיבה, עשויה לעמוד לזכותו הטענה, כי המשיבה לא היתה זכאית לדרוש פירעונו של מלוא הסכום, על כל המשתמע מכך באשר להיקף התביעה שהוגשה.

8. שאלה אחרת נוגעת למכשיר השלישי, אשר לטענת המבקש שילם עבור ביטוחו, אך המשיבה סירבה להעמיד לרשותו מכשיר נוסף, לאחר שזה אבד.